"הצורה הזולה ביותר של גבורה היא גבורת חייל בקרב", ישעיהו לייבוביץ
מוות וחיים באמצע
חיסון – חותם שבע.
בסצנת הסיום של ה"חותם השביעי" [אינגמר ברגמן 1957 ], מלאך המוות מוביל את הפרוטגוניסט – האביר אנטוניוס בלוק ועוד כמה דמויות משנה בסרט, במעלה ההר.
ברקע קו אופק אפור, זועף משהו. החבורה אוחזת זה בידו של זה, חלקם מושכים, חלקם נמשכים ויוצרים ריקוד ביזארי בלתי מפורש. הראשון אוחז בגלימתו של מלאך המוות הצועד בצעדים נחרצים אל היעד של כולנו שאיכויותיו ידועות רק לו ולא לנו.
העדר המידע שלנו על המוות והקושי שלנו להכילו, הנו סוג של פרובלמה מג'ורית, הגורמת לאי נוחות מסוימת שמתבטאת בכל מיני התנהגויות בלתי יעילות, מזיקות והן לעיתים הפקטור העיקרי לעיתויו המוקדם של מותנו, הרבה לפני שנקבע בפנקסו של מלאך המוות.
במהלך הסרט, מקס פון סידוב (האביר אנטוניוס בלוק), מהתל במלאך באמצעות משחק השח מט. בעת שנכנע, הוא מעניק פיסת חיים לשחקן נודד ומשפחתו, איתם בילה חלק ממסעו האחרון שהחל בפלשתינה. לשם וחזרה, הוא הרקע לעלילה של ברגמן.
ואילו אני, שיחקתי בו, במות, מעת לעת מחבואים, נכון להיום זה הצליח.
אני תוהה איכה, ["וילך ד' אלקים אל האדם ויאמר לו איכה ". בראשית ג' פסוק ט'], כלומר היכן יגיע תורי "לעלות במורד" ההר לריקוד אחרון, לפינלה?
האם אהיה במושכים או בנמשכים?
אדע לבטח באותו רגע.
כרגע אני, כמו השחקן, זוכה לעוד כמה רגעים של נחת ואי נחת, אולם משום מה נדמה לי שגם רגעי הלא נחת עדיפים על הצעידה במעלה המדרון בעקבות מלאך המוות.
האומנם?
לא בטוח.
נכון יותר, לא בכל מחיר.
מה המחיר?
או מה תסכים לתת עבור חייך?
שאלה נכבדה, לכאורה פילוסופית, אולם זה ממש לא ככה.
"תיתן הכל, למעט את חייהם של אלה היקרים לך".
מי אלה היקרים לך?
התשובה פשוטה, משפחתך, אולם מי בדיוק נמנים אל המשפחה עבורם תסכים להקריב את חייך ובן רגע. (בעת שתתחיל להשקיע בעניין הזה מחשבה, הלך עליך).
ילדך?
הוריך?
הדודים שלך והאחיינים שלך?
אופסי מתבקש נפלט לך, להם יש את האבות שלהם, ואתה בנימוס מעביר להם את המטלה של הקרבת חיים, אתה מסתפק בילדך.
כלומר "כן, אבל" כמו ברפליקה של גורי אלפי "במצב האומה".
בהפשטה מרבית של הדילמה, הייתי אומר שאתה מוכן להקריב את חייך למען אלה שחוסים תחת האפוטרופסות שלך.
האמנם?
נניח בעת כמו עכשיו, עת מלחמה שיוזמיה מתעקשים לכנותה מבצע למרות 64 [ועוד אלפיים] הרוגיה?
למה גחמה של אחד, אפילו ראש ממשלה, היא סיבה הולמת לתרום את חיי בנך למען הצל את אלה שלך?
הרי זו בדיוק המשוואה: אתה מושיט את בניך למדינה למען בטחונה ר"ל ביטחונך שלך ולכאורה של האזרחים במדינה.
כלומר להבטיח את החיים שלך כמו גם חיי כל מיני שאת מרביתם מעולם לא הכרת ואלה שקולים למותם של בניך.
על פניו זו התנהגות בלתי הגיונית ונוגדת את האינסטינקט הבסיסי שלך כהורה והמטלות שנובעות ממנה.
אמנם אמרו לך שהמדינה בסכנה.
אולם האם טרחת ובדקת?
וכי החמאס יכול באמת לסכן את קיומה של המדינה, שלי ושלך ואולי גם של ראש הממשלה שהחליט להילחם בו?
פרובלמה.
הרי במו פיו אמר האיש, ראש הממשלה שלי ושלך, שהחמאס לא באמת יכול לסכן את המדינה, זו שלי ושלך והרבה פחות של ראש הממשלה. (אלה מובטחים גם כך וגם ככה).
---
עוטף עזה.
חותם שש - מאזניים.
כמה הרוגים ספר החבל במהלך ההתגוששות עם החמאס למן העת שהתחילה?
על פי נתוני השב"כ, עד 2010 נהרגו 18 ישראלים מרקטות ופצמ"רים, (אזרחים וחיילים, אין נתונים אחרי זה).
כלומר רק במלחמה האחרונה קפחו את חייהם פי שלושה חיילים מכל הקורבנות האזרחים שנפלו מקרב תושבי עוטף עזה. אם נוסיף את מנחות המלחמות הקודמות, הפרופורציות יהפכו לגרוטסקה.
בואו נעשה יחד טיול בזמן קצת אחורה. ל – 1967. עשרות ישובים בגבול הישן עם סוריה ספגו הפגזות, פשיטות והצקות על בסיס יומי מן הצבא הסורי שיישב במעלה הרכס למעלה.
האם משהו פינה בעת ההיא את יישובי קו הגבול עם סוריה?
לא ממש, מדוע?
כי בעין גב, האון, תל קציר, יסוד המעלה, כפר יובל, דן ודפנה, ישבו אנשים מסוג אחר, שונים לחלוטין מאלה של מרבית מתיישבי עוטף עזה.
מה נשתנה?
בעיקר השתנתה האמונה ויעדיה.
במי האמינו תושבי יישובי הספר בצפון המדינה לפני 1967?
בראש וראשונה בעצמם כמו גם בחובתם להגן על גבולות המדינה שהקימו למען בניהם, אני ובני דורי נניח.
במי מאמינים מרבית תושבי עוטף עזה?
בה' ובחובתה של המדינה, הראשות המחויבת בעינם לבצע את דבר ה' מלמעלה, להגן עליהם, על רווחתם, כולל מנות פינוק והתעלקות פה ושמה.
אפשר לסכם את ההשוואה ההיסטורית הקצרה הזאת ככה: תושבי הצפון לפני 67 סיפקו את הסחורה, ה' ומאמיניו ככה ככה.
בראיה לאחור, אין זו הפעם הראשונה שה' מכזיב. גם לא השנייה או השלישית, הוא הכזיב כל פעם שלהתערבותו ייחלנו.
איפה היה ה' בעת שצבאות נבוכדנצר רמסו את הארץ, או אלה של טיטוס?
איפה היה בעת שבוגדן חמלניצקי קיצץ בנו? לאן נעלם בבאבי יאר, באושוויץ, במיידנק ובטרבלינקה?
ה' לא נוכח שם במובהק, ואם כן נוכח, הוא לא נקף אצבע.
אז לשם מה האמונה באל שהכזיב בכל עת שקראו לו לסייע?
כי הוא לא, כלומר הוא לא היה, הוא אין, לא קיים, גורנישט לגמרי, ה' הוא פיקציה, קרוב לוודאי המטופשת ביותר שהומצאה על ידי בני אדם במהלך ההיסטוריה, (סביר שהומצא מוקדם יותר, בעת שההיגיון לא משל בנו לכאורה).
אז למה?
---
תבונה
חותם חמש - טפלול ופחד
הגיון מוגדר כמחשבה מושכלת ושיטתית; שכל-ישר.
שורש המילה תבונה היא בינה וזה אבן היסוד בטקסונומיה שמבחינה בין בני אדם לבעלי חיים. שם המין שלנו נגזר ממנה.
מה לתבונה ולאמונה דתית? כמו לדיאלוג בין שני קוים מקבילים, אין בינם לתוך האין סוף שום נקודת השקה.
אז למה רבים כל כך דבקים בה?
בגלל הפחד מן הבלתי נמנע, מן הלא ידוע.
כאן נכנס מלאך המוות לתמונה. פגיעתו אקראית וזה ממש גרוע.
ולכולנו חסרים הכלים להתמודד איתה.
אמנם האמונה מקלה את התסכול אולם מחירה גבוהה. המאמינים מוותרים מרצון על הבינה, זו מופקדת בידי האל המקבל החלטות עבורם באמצעות שליחיו, סוג של סוחרי דעת שמזכירים את סוחר הנשמות של גוגול, אלא שאלה מפקיעים את נשמתך בעוד אתה בחיים ואילו צ'יצ'יקוב ממתין למותך לפני כן.
---
מדינה
חותם ארבעה- הגולם שקם על יוצרו.
"אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות בשבילך, שאל מה אתה יכול לעשות בשביל מדינתך." אמר ג'ון פיצג'רלד קנדי, קצת לפני שנרצח בגרסת נוהל חניבעל מתוצרת אמריקה.
האמת, אמריקה עושה הרבה יותר למען אזרחיה ממה שעושה המדינה למעני ולמענך ואפילו למען משה והנכדים של כולנו.
מדינת ישראל מחרבנת על אזרחיה.
אמריקה של קנדי קשובה לציבור שלה כמו גם כל ארצות המערב. [ראו איך המדינאים ברובן שינו את המהלכים שלהם בייחס למלחמתו האחרונה של נתניהו כתוצאה מלחץ ציבורי למרות שזו עומדת בניגוד גמור לאינטרס הגלובלי].
אצלנו היא קשובה למי שיכול להשפיע.
ומי משפיע אליבא דה ראש הממשלה נתניהו? אלה שיכולים להפיל את הקואליציה שלו ולשמוט את מנעמי השלטון והגלידה, המטוס הפרטי והארמון ההולך ונבנה מן הכספים שלי, שלך ואפילו של משה והנכדים של כולנו.
פוליטיקה.
חותם שלוש- השוט והגזר
הדבק שאוחז בנו כקבוצה. הכלי שבאמצעותו מתקיימת השליטה. כיצד פועלים עושיה.
מזבלים לנו, משקרים לנו ומהלכים עלינו אימים ב"ימבה" סיפורי סבתא.
איפה האיום האיראני שבו השקיעו כעשרים מיליארד שקל סתם ככה?
לא אקטואלי?!
עד כאן השוט, איפה הגזר?
כאן יש מלכוד מתוחכם יותר מזה שנקלע לתוכו יוסריאן הנווט שרק רוצה הביתה. (מלכוד 22 – יוז'ף הלר).
הם ממציאים מלחמות, מכריזים על ניצחון, (מתאימים רטרואקטיבית את המטרות לתוצאות בתום הקרבות), והופכים אותנו לגאים בצבא הלא יוצלח שלנו שניצח בעיקר את עצמו והתיר את האויב, הכוח הלוחם של החמאס, כמעט ללא פגע.
מעולם ישראל לא הייתה מאוחדת יותר, הם אומרים לנו.
האמנם. מי מרגיש באמת מאוחד עם מתנחלי קריית ארבעה שיצביע, או יקום מי שחש קרבה אינטימית והזדהות עם הקניבלים שפורעים בנו ברחובות תל אביב נניח.
אגב, הגזרים הם גם אנחנו, השמאל המודע והלא, כלומר אלה שבטעות הצביעו ליאיר לפיד.
מגישים אותנו לאחר כבוד לפורעים של לה פמיליה. כוחם האלקטוראלי גדול משלנו. בישראל קוראים לזה דמוקרטיה.
___
דמוקרטיה
החותם השני פאטה מורגנה
למי שאינו יודע, פאטה מורגנה היא תמונת חזיון שמרוב ערגה וגעגוע נדמה שהיא באמת קיימת.
דמוקרטיה ואמונה דתית אינם אפשריים באותה כפיפה, (צריך להדגיש כי דרוג האינטנסיביות של האמונה קובע), משום סתירה מהותית בין השניים. המאמין מוותר על כל אשר לו, כלומר על ישותו השכלתנית האוטונומית למען האל, לא נשאר לו גרם מן המצרך החיוני הזה לשם דמוקרטיה, שהיא פחות או יותר מתומצתת בעקרון של רוסו, המבוסס על ויתורי הפרט עבור הכלל למען שהכלל יהפוך ליחידה הומוגנית שאפשר להשתייך אליה ולזכות במנעמיה.
תנאי נוסף להתהוות וקיום דמוקרטי נובע ממודעות חברתית ברמת מקרו, כלומר יכולת שיוך של הפרט לקבוצה שגדולה מן החמולה או השבט. יכולת כזאת נובעת מהתפתחות של תודעה חברתית שחסרה ברוב מדינות העולם השלישי. זה ההסבר להעדרן של דמוקרטיות באפריקה, ורוב חלקי אסיה, וכמובן במזרח התיכון. יכולת חברתית כזאת אינה מגיעה בהזמנה ואיש לא יכול לכפות אותה על ציבור שאינו בשל לה. (ראו נאום קהיר של אובמה). היא נרכשת במשך דורות, באמצעות המרה תרבותית שמשנה את תודעת הפרט והופכת אותו כשיר לדמוקרטיה.
במערב דמוקרטיה מובנת מעליה.
במזרח היא פגע רע שיש לחסלו בכל מחיר כדי לפנות מקום לאללה או לה' שלנו. (ראה למען מי נלחמו חיילנו בעזה אליבא דה המח"טים של החטיבות הסדירות בצה"ל). יהודי צפון אפריקה ואסיה הגיעו ממדינות שאינן דמוקרטיות. המורשת הבלתי דמוקרטית אינה בגד שאפשר להשליך בדור או שניים. היא כרוכה בשינויים תודעתיים כאמור שאי אפשר לכפות אותם על הפרט בכוח. הרוב בישראל יוצאי מדינות אלה. העדר היכולת קיימת בקרבם מסיבות אובייקטיביות גם בדור הנוכחי. הפייסבוק אינו יכול לשנותו, הוא יכול לסייע בשמירה עליו ובגיבושו המחודש באמצעות מעגלים חברתיים שתומכים ומחזקים את המגמה האנטי דמוקרטית במקום בו המשפחה, ההורים מפסיקים להשפיע.
לא בכדי אין שעורי אזרחות במרבית בתי הספר בישראל. לשם מה היא נחוצה. התלמיד יודע.
---
פולחן המוות
החותם הראשון- פרישה ומות האלטרואיזם.
בכמה הלוויות של חיילים שנפלו במלחמה האחרונה השתתפו עשרות אלפי אזרחים. מרביתם לא הכירו את החלל וחלקם, הגדול להערכתי, כלל לא טרחו ללמוד ממקורות זמינים את מי הם מלווים בדרכו האחרונה לממלכתו של מלאך המוות. מה הם עשו שם אם כן?
ברעיון של פרופסור שטרנהל במוסף סוף שבוע של הארץ ניתן הסבר מתקבל על הדעת.
מה שהיה שם, אינה הלוויה פר סה אלא סוג של פולחן שמתפתח בתוך החברה הישראלית שאפשר לתמצת אותו כפולחן המות.
המגמה אינה חדשה, היא הייתה קיימת בחברות קמאית עשרות אלפי שנים קודם. היא קיימת אצל שכננו, בשטחים הכבושים, (בעיני מצור שווה כיבוש, זכותי לחשוב כך). אנחנו משכפלים את דפוסי ההתנהגות של שכנינו בעניין הזה. התהליך זוכה לגיבוי אינטנסיבי של התקשורת הישראלית. (ראו כמה מלל נשפך על כל חלל וכמה בכי ונהי קולקטיביים ריצדו על מסכי הטלוויזיה במשך חודש).
מי שסוגד למוות מוותר על חייו בעצם.
כל חייו הן הכנה לרגע שבו ייטול אותו מלאך המוות. עיסוקם כה אינטנסיבי, עד כי אין להם ראש לשחק שחמט עם מלאך המוות כדי להרוויח עוד רגעי חיים להם וזולתם מתוך מניע אלטרואיסטי.
אפשר לומר בהקשר הזה שהלך בקרבנו על האלטרואיזם, תכונה נדירה שבעת שהיא קיימת, מסוגלת לחולל מהפכים בקרב הקולקטיבים שהתברכו בה בשפע.
אלטרואיסטים הקימו את הארץ.
מאמינים יחריבו אותה.
נ.ב. מומלץ לצפות ב"חותם השביעי", הסרט.
כותב, (כי מה עוד אפשר לעשות כאן), מבקר ומייחל, כי נשאר עוד מקום לקמצוץ של אופטימיות.
